החלטות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית


החלטת השופט חשין בענין פייגלין

לפני השופט מישאל חשין
יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית
לכנסת השש-עשרה

משכן הכנסת, ירושלים

י”ט בטבת תשס”ג
24 בדצמבר 2002

פ”מ 3/16


העותר:
יעקב שטוטלנד
ע”י אדם, משרד עורכי דין, עורך-דין רון דרור

נגד
המשיבים:
1. הליכוד, תנועה לאומית ליברלית
ע”י עורך-דין איתן הברמן
2. מר משה פייגלין
ע”י עורך-דין חגי יקותיאל

העותרת:
ח”כ נעמי חזן
ע”י עורכת-דין דפנה הולץ-לכנר

נגד
המשיב:
מר משה פייגלין
ע”י עורך-דין חגי יקותיאל

החלטה

סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת (חוק היסוד) מטיל הגבלות על זכותו של אדם להיבחר חבר הכנסת, ונסוב הוא על מי שהורשע בפלילים בנסיבות מסויימות. וכך מורה אותנו החוק (בחלקו שלענייננו עתה):


הזכות להיבחר
6. (א) כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם בית משפט שלל ממנו זכות זו על פי חוק או שנידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון.


הוראת-חוק זו עברה כמה-וכמה גלגולים, ובכל פעם הוסיף החוק והחמיר עם המבקשים להיבחר לכנסת.

החוק מדבר בעד עצמו ולשונו צחה וברורה: זכות היא הקנויה לאזרח ישראל, בן עשרים ואחת שנים ומעלה, להיבחר לכנסת, אלא אם נידון בפסק-דין סופי לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים, וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים למן היום שסיים לרצות את עונש המאסר בפועל. הכלל הוא אפוא הזכות להיבחר ובצידה של הזכות נקבע חריג. חריג זה שלזכות להיבחר נקבע אף לו חריג - חריג-לחריג - והוא: אם קבע יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית (היו”ר או יו”ר הוועדה המרכזית) כי אין עם העבירה שבה הורשע פלוני, בנסיבות העניין, משום קלון.

2. הוראת סעיף 6 לחוק היסוד, משלימה אותה הוראת סעיף 56ב לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ”ט-1969 (חוק הבחירות) הקובעת ומצווה כך (בחלקה שלענייננו עתה):



החלטת יושב ראש הועדה המרכזית לענין קלון
56ב. לענין החלטה בדבר עבירה שיש עמה קלון לפי סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת (להלן - חוק היסוד), יחולו הוראות אלה:
(1) (א) מועמד יגיש לועדה המרכזית, יחד עם כתב ההסכמה להיות מועמד כאמור בסעיף 57(ט) הצהרה לענין סעיף 6 לחוק היסוד;
(ב) מועמד או מי שרוצה להיות מועמד, שהורשע כאמור בסעיף 6 לחוק היסוד ומבקש כי יושב ראש הועדה המרכזית יחליט כי אין עם העבירה משום קלון, יגיש ליושב ראש הועדה המרכזית בקשה, בצירוף כתב האישום, פסק הדין וכל חומר אחר הנוגע לענין, לא יאוחר מיום הגשת רשימות המועמדים;
(ג) החלטת יושב ראש הועדה המרכזית תהיה סופית ותימסר לועדה המרכזית לא יאוחר מהיום ה-28 שלפני יום הבחירות;



הוראת סעיף 6 לחוק היסוד קובעת את הנורמה העיקרית, והוראת סעיף 56ב לחוק הבחירות מוסיפה ומנחה אותנו הדרך לביצועהּ של אותה נורמה. וזה מיתווה הדרך לביצוע: מועמד בבחירות לכנסת אמור להגיש הצהרה לעניין סעיף 6 לחוק היסוד; ואם הורשע המועמד - או מי שרוצה להיות מועמד - בנסיבות הקבועות בסעיף 6 לחוק היסוד, נֵטֶל הוא המוטל עליו לבקש מאת יו”ר הוועדה המרכזית לקבוע כי עבירה שעבר אין עימה קלון. בקשה זו - ניתן לכנותה: בקשת אין-קלון - על המועמד, או מי שרוצה להיות מועמד, להגיש ליו”ר לא יאוחר מיום הגשת רשימות המועמדים.


עד כאן - מיתווה נורמטיבי כללי לנושא שלפנינו.

עיקרי העובדות שלעניין


3. בימים 16.12.02 ו- 17.12.02 הגיש מר יעקב שטוטלנד עתירה לוועדת הבחירות המרכזית, בציינו כמשיבים לעתירה את הליכוד, תנועה לאומית ליברלית (הליכוד) ואת מר משה פייגלין. בעתירתו ביקש העותר מאת ועדת הבחירות המרכזית כי תקבע ותצהיר שמר משה פייגלין, מועמד מס' 40 ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת, מנוע מהיבחר לכנסת וכי יש למוחקו מרשימת המועמדים של הליכוד. עתירתו של מר שטוטלנד תומכת עצמה בהוראת סעיף 6 לחוק היסוד. ביום 14.12.02 הוגשה עתירה נוספת בידי חברת הכנסת וסגנית יושב-ראש הכנסת, הפרופ' נעמי חזן, וגם עניינה של זו בפסילת מר פייגלין מהיותו מועמד בבחירות לכנסת.

4. לאחר קבלת עתירתו של מר שטוטלנד ביקשתי את תגובותיהם של המשיבים ושל היועץ המשפטי לממשלה. תגובות אלו מונחות עתה לפניי: מר פייגלין מתנגד לעתירה בכל תוקף; תנועת הליכוד אינה נוקטת כל עמדה, לכאן או לכאן (ובלשונה: ”אין הענין שבנדון, ענין רשימתי או מפלגתי שעל הליכוד להתערב בו”); ואילו היועץ המשפטי לממשלה תומך בעתירה.

5. עיינתי במיסמכים שהונחו לפני; הוספתי ושמעתי השלמות טיעון קצרות מפי באי-כוח בעלי-הדין; וזו היא הכרעתי בעתירה.


רקע כללי ודחיה על הסף


6. אין חולקים כי מר פייגלין בא, על דרך העיקרון, בגידרי סעיף 6 שלחוק היסוד. מר פייגלין הורשע ביום 2.9.1997 בבית-משפט השלום בירושלים (ת”פ 3996/95), בעבירה של ”מעשי המרדה” ובעבירה של ”פרסומי המרדה” כהגדרתן של אותן עבירות בהוראות הסעיפים 133 ו-134 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (חוק העונשין) וכן בעבירה של התקהלות אסורה, עבירה כהגדרתה בסעיף 150 לחוק העונשין. לאחר כחודשיים ימים, ביום 11.11.1997, נגזר דינו של מר פייגלין לעונשים אלה: שמונה-עשר חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל ושנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי. כן הופעל, בחופף, מאסר על-תנאי בן שישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו. לא הוגש ערעור על פסק-הדין, ומר פייגלין רצה את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בעבודות שירות.

7. משנמצא לנו כי נתקיימו בו במר פייגלין התנאים הקבועים ברישה שלסעיף 6 לחוק היסוד - הוא נידון ביום 11.11.1997, בפסק-דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים, וביום הגשת רשימות המועמדים (יום 12.12.2002) טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל - הוטל על שיכמו הנטל לבקש מאת היו”ר שיקבע (כלשונו של סעיף 6(א) לחוק היסוד) ”כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון”. וכפי שנאמר בפרשת פלאטו שרון (תב”כ 3/01, פ”ד נו (5) 14, 18 - 19):


הנטל על שכם המבקש מונח הוא לשכנע כי אותן עבירות אשר בהן הורשע אין עימהן, בנסיבות העניין, משום קלון. נקרא את הוראת סעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת וידענו, כי בהתמלא שני התנאים המוקדמים המנויים במציעתה להוראת סעיף 6(א) - אלה תנאים מוקדמים המתקיימים במלואם בעניינו של המבקש: מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים ומועד שבע שנים מיום גמר ריצוי העונש - נוצרת מכוח החוק מעין ”חזקת קלון”. הנחת החוק היא, שהמבקש מנוע כיום מהיבחרו חבר הכנסת, והנטל על שיכמו מוטל הוא לשכנע את יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון. רק אם יעלה בידו להסיר נטל שיכנוע זה מעל שיכמו, רק אז יוכל המבקש לסתור אותה חזקה שהחוק יצר לחובתו. לעת תחילתם של ההליכים לפניי מצוי אפוא המבקש בעמדת נחיתות, שכן על שיכמו מוטל הנטל להפוך את ”חזקת הקלון” על פיה.


8. והנה, בהליכים שלפניי נתהפכו היוצרות: ראש הפך זנב וזנב הפך ראש. כיצד כך? שכהוראת סעיף 6 לחוק היסוד וסעיף 56ב לחוק הבחירות, היה על מר פייגלין - עליו ולא על כל אדם זולתו - לטרוח ולהגיש ליו”ר בקשה למירוק הקלון שדבק במעשיו על-פי החזקה שבחוק. אלא שבראשית ההליכים לא הגיש מר פייגלין כל בקשה והיה זה דווקא מר יעקב שטוטלנד שעתר לקבלתה של הצהרה כי מר פייגלין אינו מותר על-פי דין להיות מועמד בבחירות לכנסת. רק בתגובה לעתירתו של מר שטוטלנד; ורק לאחר שהסבתי תשומת ליבו של מר פייגלין כי הנטל עליו הוא לבקש מירוק-הקלון; רק אז בתגובתו לעתירתו של מר שטוטלנד הודיעני מר פייגלין שמבקש הוא כי אקבע היעדר-קלון במעשיו.

9. אפשר לא הייתי מתעכב על בלבול זה שאירע בהליכים שלפניי, לולא ציווי מפורש שיצא מלפני המחוקק בהוראת סעיף 56ב(1)(ב) שלחוק הבחירות, ולפיו שומה היה עליו על מר פייגלין להגיש בקשתו למירוק-הקלון ”לא יאוחר מיום הגשת רשימות המועמדים”. רשימות המועמדים הוגשו כבר בימים 11 ו-12 לדצמבר, ואילו בקשתו של מר פייגלין (בתשובה לעתירתו של מר שטוטלנד) הונחה לפניי אך ביום 20.12.02, לאמור, מר פייגלין איחר מן המועד; ולא בשעה או בשעתיים.

10. נצרף אחד לאחד, והמסקנה - מסקנה אחת ויחידה - תתבקש מאליה: מר פייגלין אינו זכאי להיבחר לכנסת, ודין הוא ששמו יימחק מרשימת המועמדים שהגיש הליכוד לוועדת הבחירות המרכזית. אכן, כאמור בחריג הקבוע ברישה להוראת סעיף 6(א) לחוק היסוד, אין מר פייגלין זכאי להיבחר לכנסת, והחריג-לחריג - אותו חריג-לחריג הקבוע בסיפה להוראת סעיף 6(א) לחוק היסוד - זמנו עבר וקורבנו בטל. והמסקנה - אחת היא אין בילתה. אכן, מר פייגלין טוען כי לא ידע את דבר החוק, אך לא זו בלבד שאי-ידיעת החוק - אם אמנם לא ידע מר פייגלין את דבר-החוק - אין בה כדי להועיל לו, אלא שיש בה כדי להחמיר עימו, ובלא מעט. כיצד כך ומדוע כך?

11. כחובתו של כל מועמד בבחירות, וכהוראת סעיף 57(ט) לחוק הבחירות, הגיש מר פייגלין לוועדת הבחירות ”כתב-הסכמה” חתום בידו. בכתב הסכמה זה הצהיר מר פייגלין כי ”קראתי והבנתי את הוראות הסעיפים 6 ו- 7 לחוק-יסוד: הכנסת וכן את הוראת סעיף 56 לחוק הבחירות [נוסח משולב], התשכ”ט-1969 (ונוסח סעיפים אלה הוא חלק מכתב ההסכמה); כי ”לענין עונש המאסר האמור בסעיף 6 הנ”ל הובהר לי כי: (א) מאסר בפועל - לרבות עבודות שירות”; וכי ”אני מצהיר שלפי מיטב הבנתי וידיעתי לא נמנע ממני מלהתמודד לכנסת לפי הסעיפים הנ”ל.” האמנם כך היה למיטב הבנתו וידיעתו של מר פייגלין? בהחלטתי מיום 18.12.02 כתבתי כי ”הצהרה זו [של מר פייגלין] יש לראותה בחומרה יתירה בשים-לב להרשעותיו הקודמות של [מר פייגלין] ומה לי שאאריך”. לאמירה זו לא זכיתי לקבל תשובה משביעת-רצון בתגובתו של מר פייגלין.

12. דין הוא אפוא ששמו של מר פייגלין יימחק מרשימת המועמדים של רשימת הליכוד לכנסת. אלא שלצאת ידי חובת הכל אוסיף, כי גם לגופם של דברים לא נמצא לי שראוי הוא מר פייגלין שאקבע כי בנסיבות העניין לא היה קלון בעבירה שהורשע בה. נחזור אפוא אל הכרעת-הדין בעניינו של מר פייגלין.


העבירות


13. מר פייגלין הורשע ב”מעשי המרדה” וב”פירסומי המרדה” כהוראת הסעיפים 133 ו-134 לחוק העונשין - בהם ועימהם בצוותא הוראות הסעיף 136(1)(2) ו-(4), הקובעים וזו לשונם:

מעשי המרדה
133. העושה מעשה לשם המרדה, או מנסה, מכין עצמו או קושר קשר עם חברו לעשות מעשה כאמור, דינו - מאסר חמש שנים.

פרסומי המרדה
134. (א) המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו - מאסר חמש שנים והפרסום יחולט.
(ב) המייבא פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו - מאסר חמש שנים והפרסום יחולט, זולת אם לא היה לו יסוד להניח שיש בפרסום כדי להמריד.
(ג) המחזיק, ללא הצדק כדין, פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו - מאסר שנה אחת והפרסום יחולט.

המרדה- מהי
136. לענין סימן זה, ”להמריד” הוא אחת מאלה:
(1) להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין;
(2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין;
(3).................................................
(4) לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין.



הכרעת הדין מחזיקה כ- 63 עמודי דפוס מלאים וגדושים, ולא נוכל, כמובן - גם אין צורך - כי נכביר בפרטים ובפרטי-פרטים. נספק עצמנו אפוא במובאות אחדות מהכרעת הדין וידברו הדברים בעד עצמם. המדובר היה במעשים ובפירסומים שהיו לאחר ”הסכמי אוסלו” - שעה שמר פייגלין וחבריו עשו כל שביכולתם כדי לסכל בכוח את מדיניות הממשלה - ובהכרעת הדין עומד בית-המשפט בפרטי-פרטים על כל אותם מעשים ופירסומים (כל ההדגשות במקור- מ' ח'):


עפ”י כתב האישום... קשרו הנאשמים קשר לסכל את ביצוען של החלטות הממשלה החוקית בישראל בנוגע לביצוע מדיניותה באיזור יהודה ושומרון ולאלץ את הממשלה לשנות את מדיניותה זו. זאת עשו הנאשמים, עפ”י סעיף 2 לכתב-האישום: ”בדרך של קריאה לציבור לבצע מעשים בלתי חוקיים ובהם הפרות סדר המוניות, פגיעה בתפקוד הרשויות והכשלת המשטרה במילוי תפקידה, ועל מנת 'להביא לשבירת מחסום הציות' לשלטון החוק במדינה”. כתב האישום מונה שורה של פרסומים המיוחסים לנאשמים (סעיפים 8-4) ושורה של אירועים שאירעו, עפ”י הטענה, בעקבות אותם פרסומים ואורגנו ע”י הנאשמים (סעיף 9 לכתב האישום). בנספח לכתב האישום, שהוגש ביום 22.1.96, מונה המאשימה את הפרסומים אליהם התייחסה בכתב האישום. פירוט הפרסומים והאירועים יובא להלן תוך ציון הראיות הרלוונטיות לכל פרסום ולכל אירוע.


עיון בפרסומים שיפורטו להלן מוליך למסקנה בלתי נמנעת כי אין מדובר בפרסומים לגיטימיים לצורך קידום מטרות לגיטימיות של ויכוח ציבורי, הבעת דעה פוליטית ואחרת, שכנוע, הבעת מחאה ויצירת הד תקשורתי. הפרסומים, שיפורטו להלן, כוללים במפורש מעשים שהוגדרו בסעיף 136 לחוק כמעשי המרדה .


סעיף 3 של החוברת הראשונה מפרט, כי כוונת התכנית היא ”להביא את הממשלה למצב בלתי אפשרי מבחינתה, אשר אין לה יכולת התמודדות עימו (לא ניתן להציב חייל על כל גבעה) תוך ניצול יתרונותינו הגדולים בשטח - וחולשת הצד השני”.



”א. מטרות זו ארצנו לטווח הקצר והבינוני:
1. שבירת מחסום הציות בפני שלטון המיעוט והערבים - המוסר את ארצנו לזרים,מפקיר את עם ישראל למרצחים, ובוגד בכל ערך יהודי.
2. הכשלה אפקטיבית ככל שניתן של תהליכי ההריסה והבגידה המכונים 'תהליך השלום'”.


די במובאות הנ”ל כדי להבהיר, שאכן כללו הפרסומים קריאה לסיכול פיסי של החלטות הממשלה. הפרסומים מבליטים את העובדה, כי מטרת ראשי תנועת ”זו ארצנו” אינה לעורר דעת קהל בלבד (שכן ענין זה לבדו יחשב מבחינת התנועה כישלון: ”בסך הכל עוד הפגנה, עוד מחאה...”). במפורש, כללו הפרסומים קריאה לסיכול פיסי של החלטות הממשלה בדרכים שונות, לרבות תפיסת מאחזים בדרכי יהודה ושומרון וחסימת צמתים מרכזיים במדינה. יודגש, כי חסימת הצמתים וכיוצא בזה פעולות שתוכננו ע”י הנאשמים, לא נתפסו על ידם כפועל יוצא וכתוצאה נלווית של קיום הפגנה או עצרת, אלא כערך בפני עצמו. הכוונה, כפי שהיא בוטאה בפרסומים, היתה לשבש את יכולתה של הממשלה לפעול.


אין הכוונה לקריאה לממשלה לשנות את מדיניותה, שזו קריאה לגיטימית לכל הדעות. ענייננו באותם פרסומים אשר כוללים קריאה לביצוע מעשים שיאלצו את הממשלה לשנות את מדיניותה. בפרסומים קראו הנאשמים לציבור לפעול לשיתוק החיים במדינה וליצירת פרובוקציות כלפי אנשי הרשות הפלשתינאית, הכל על מנת לכפות את דעתם ולאלץ את הממשלה לזנוח את מדיניותה.


בענייננו, מדובר בקריאה לביצוע מעשים, שיש עימם שיבוש [אורח החיים התקין במדינה] כערך בפני עצמו וכמכשיר לשינוי המדיניות.


התמונה הכוללת המתקבלת היא, שאכן קראו הנאשמים למעבר שיטתי על החוק ויש בכך פעולה הנכנסת לגדר הוראת סעיף 136(2) לחוק. גם כאן, יצויין כי לא מדובר במקרה חד פעמי כגון קיומה של הפגנה ללא רשיון. לגבי אירוע שכזה יתכן וניתן היה לטעון שאין הוא עולה כדי ”המרדה” עפ”י פירושו הנכון של המונח... בפרשות דנן מדובר, כאמור, בשיטה ובתכנון מראש.

הקטגוריה הרביעית של הפרסומים ענינה פגיעה בלגיטימיות של הממשלה.


הפרסומים מדברים בעד עצמם. מדובר בקריאה לעשיית מעשים בלתי חוקיים במטרה לא לאפשר לשלטון החוקי לפעול, תוך דה-לגיטימציה של הממשלה. ראיית אותן התבטאויות קשות כ”גימיק”, שמטרתו אך לעורר את דעת הקהל, אינה מתיישבת עם הפרסומים עצמם. הנאשם מס' 1 [מר פייגלין] אף הודה בבית-המשפט, כי פעולותיה של ”זו ארצנו” נועדו ליצור ”בעייה ממשית בתפקוד השוטף של משטר המיעוט”.



האירועים

כפי שכבר צויין לעיל, גישתה העקרונית של תנועת ”זו ארצנו” היתה, כי אין מקום לפנות לקבלת רשיון להפגין, אף כי הדבר נדרש בחוק.


8.8.95 - חסימת צמתים בכל רחבי הארץ

21.8.95 - חסימות בעקבות פיגוע באוטובוס בירושלים
ביום 21.8.95 בשעה 17:30 נחסמו מספר צמתים בירושלים, לרבות צומת הכניסה לעיר, צומת סנהדריה וצומת רנה קסין.

24.8.95 - כביש מס' 1
א. לגירסת המאשימה, נעשה נסיון לחסום את הכניסה לירושלים וכן לשבש את התנועה בכביש מס' 1 ובצמתים מרכזיים בכל רחבי הארץ.

24.8.95 - ההפגנה בירושלים ”רבין לך לנשיא”

5.9.95 - צומת הכניסה לירושלים

13.9.95 - הפגנה בכיכר פריז בירושלים


מהראיות הנ”ל ניתן להסיק, כי קריאותיהם של הנאשמים, בשם תנועת ”זו ארצנו”, לא נותרו ללא מענה. המבצעים שהם אירגנו גרמו ליציאתם לשטח של אלפי מפגינים במקומות שונים ברחבי הארץ. אין עצם קיומן של הפגנות, אף אם נעשו ללא רשיון, וגם בהתחשב בהיקפן הנרחב, מהווה בהכרח עבירה של המרדה. ואולם, קיומן במקרה דנן, ובאופן שבו הן התקיימו, מוכיח, כי לפרסומיהם של הנאשמים היה פוטנציאל של ממש ולא מדובר אך בחשש רחוק ובלתי מוחשי להתממשות המטרה שהציבו הנאשמים לעצמם, והיא - אילוץ הממשלה לשנות את מדיניותה בדרך של שיבוש אורח החיים הסדיר במדינה והכל תוך כפירה בלגיטימיות של השלטון.


עבירת ההמרדה


במקרה דנן, אין צורך להכריע בין שתי גישות אלה, כיוון שגם לפי הגישה המחמירה יותר, לפיה על הפגיעה להיות כזו שיהיה בה גם סיכון לסדרי המשטר התקינים (היא הגישה המקלה מנקודת מבטם של הנאשמים), מתקיימים יסודות העבירה, שכן, מעשי הנאשמים נעשו כולם בהקשר המדיני וכוונו כנגד הסמכות השלטונית.


את מטרתם של הנאשמים ”להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין” (סעיף 136(1) לחוק), ניתן ללמוד מדברים מפורשים שאמרו ופרסמו הנאשמים ובהם קראו שלא לציית לממשלה והכריזו, כי הממשלה איבדה את הלגיטימיות שלה... קריאה לציבור, שלא לציית לממשלה ולזרועותיה השונות יכולה בוודאי ללמד על מטרתם של הנאשמים להביא לידי ”אי נאמנות” לרשות מרשויות השלטון.

כמו כן, היו התבטאויות הנאשמים רצופות מסרים לפיהם אין מדובר בשלטון דמוקרטי ומכאן, שניתן לפעול נגדו. הממשלה כונתה על ידם ”כנופיית רבין-פרס האנטי דמוקרטית והבלתי חוקית” (ת/12), ”ממשלת מיעוט”, ”כת המיעוט השלטת”, ”כת הפושעים”, ”שלטון המיעוט והערבים” ועוד, ביטויים שמטרתם אינה אלא לבזות ולהביא לידי שנאה לסמכות השלטונית.


על מנת להוכיח, כי מטרתם של הנאשמים היתה ”להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין” (סעיף 136(2) לחוק), די להפנות לפרסומים הרבים בהם קוראים הנאשמים לעבור על החוק על מנת לשבש את התהליך המדיני ושלא לאפשר לממשלה לשלוט.

לענין מטרתם של הנאשמים ”לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין” (סעיף 136(4) לחוק), נפנה לקריאתם לעצור כלי רכב של הרשות הפלשתינאית שנעים בשטחי יהודה ושומרון ולפרוק את האנשים שבתוכם מנשקם.

מפרסומים אלה של הנאשמים עולה, שמטרתם הברורה היתה ליצור נקודות חיכוך בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הערבית ועל ידי כך ליצור עובדות בשטח ולכפות על הממשלה דרך פעולה מסוימת.

קריאתם של הנאשמים לתפוס מאחזים בשטחים שצה”ל פינה, יצירת חיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינאית, כאשר לכל אלה יצטרף מסע הדה-לגיטימציה לממשלה, יצרו סיכון במידה של וודאות קרובה למרקם החיים הציבוריים וליציבות החברתית, והכל מתוך רצון להביא להפלת הממשלה ותוך יצירת סיכון ליציבות השלטון במדינה.


נוסיף ונביא מיקצת אמירות מגזר הדין של בית-המשפט:

בהכרעת הדין בתיק זה נקבע, על יסוד תכנם של הפרסומים שהפיצו הנאשמים, שבמעשיהם של הנאשמים היה פוטנציאל ממשי להשגת יעדיהם שהיו סיכול מדיניות הממשלה, אילוצה לשנות את החלטותיה, מתוך פגיעה במעמדה בעיני הציבור, תוך מעבר על החוק ושיתוק חיי היום יום של הציבור. כמו כן, התעלמו הנאשמים התעלמות מוחלטת מסיכונים צפויים שהיו מתרחשים קרוב לודאי, אילו מומשו חלק מן התוכניות, שנועדו ליצור חיכוך עם פלשתינאים, ערבים אחרים, וכל מי שדעתם אינה כדעת הנאשמים ותומכיהם. הפרסומים, שלהם אחראים הנאשמים, כוללים ביטויים קשים, הן באשר ללגיטימיות של הממשלה דאז והן באשר להטפה שלא לציית לה. הנאשמים גם פרצו את מחסום הציות לחוק, כאשר הצהירו שאין הם מכפיפים עצמם לחוק ואין הם מתרשמים מכוחו לגבות מהם את מחיר ההפרה. סגנון זה של דברים טומן בחובו סיכון של הסתת אנשים, שיש בהם פוטנציאל של פריעת חוק, להרחיק לכת גם מעבר למה שהתכוונו הנאשמים. בפרסומים שהפיצו לא דאגו הנאשמים להציב גבולות ברורים. כל אחד מן הנאשמים מסוגל היה ויכול היה להבין ולצפות את הסיכונים להתלקחות ולתוצאות קשות, כמתואר בהכרעת הדין.

הנאשמים בחרו במוצהר בדרך של מעבר שיטתי על החוק, כדרך לפעילותם ...


מכלול מעשיהם של הנאשמים... מילותיהם וניסוחיהם, תוכניות הפעולה המפורטות יחסית והתעמולה נגד חוקיות השלטון ונגד הצורך לציית לחוק - יצרו תנועה בציבור ואווירה שטמנו בחובן סיכון ממשי לשלטון החוק, לשלום הציבור, והסדר הציבורי, כמו גם לסיכון היציבות החברתית ויציבות השלטון, שאחז ברסן מכח תוצאות של בחירות דמוקרטיות.


הנאשמים נשענו מאוד בטיעוניהם על כך שקראו להתנגדות בלתי אלימה, קריאה שיש להתחשב בה, כפי שנפרט להלן, אך נטלו את הסיכון הממשי והצפוי שלא תהיה להם שליטה לא על אנשיהם, הנענים לקריאתם, לא על מי שייפגע מן המעשים ויפר הוא את הסדר והשלום בציבור כנגד מעשי המתקהלים ובודאי לא על חמומי מח ופורעי חוק שיכולים לקבל תמיכה או אף אישור להפר את החוק. ההיענות הגדולה שהיתה לקריאתם של הנאשמים היתה צריכה לאותת להם שעליהם להזהר בשימוש בכוחם המצטבר, אך הם התעודדו מהתמיכה שקיבלו וביטוייהם הפכו קשים יותר ותוכניותיהם מסוכנות יותר, ככל שפעילותם הלכה והעמיקה.


הקלון


14. האוכל לקבוע - כהוראת סעיף 6(א) לחוק היסוד - כי ”אין עם העבירה שבה הורשע [מר פייגלין], בנסיבות הענין, משום קלון”? ומהי עבירה שיש עימה קלון? שאלה זו חרשו בה החורשים לא-מעט ואך לאחרונה עמדתי עליה - ולא בקצרה - בפרשת פלאטו שרון (לעיל). הדעה הרווחת בהלכה היא - רווחת בהלכה ומקובלת גם עליי - ”שמושג ה'קלון' משמיע אותנו פגם מוסרי (moral turpitude); פגם שדבק במעשה העבירה - וממילא, גם בעבריין - בתיתנו דעתנו על טיב העבירה ועל נסיבות ביצועה” (פרשת פלאטו שרון, שם, 19). השאלה אין היא שאלה טכנית. ”השאלה שאלת- מהות היא, והכרעה בה תיעשה בכל מקרה ומקרה לגופו” (שם, שם).

מהם אפוא היסודות הנורמטיוויים מן הדין הקובעים כי עבירה פלונית ניגעה בקלון? התשובה לשאלה היא, ששני מקורות דין הם שילמדו אותנו אם עבירה פלונית, בנסיבות פלוניות, עטתה קלון: האחד, החוק - שמא נאמר: תכלית החוק - הקובע כי עבירה שיש עימה קלון תגרור אחריה תוצאות מסויימות (בענייננו: הוראת סעיף 6(א) לחוק היסוד ולפיה יכול שפלוני יהא פסול מהיותו מועמד בבחירות לכנסת); והאחר: החוק - ביתר דיוק: תכלית החוק - שיצר את העבירה נושא הדיון. ראו והשוו: ע”א 2211/96 חיים כהן נ' שמואל כהן, פ”ד נ (1) 629, 632; פרשת פלאטו שרון. במקום ששתי תכליות דין אלו - בנסיבות מוגדרות - תזדמנה למקום אחד ותחפופנה זו-את-זו, וידענו כי העבירה שלפנינו עבירה היא העוטה קלון.

הנה-כי-כן, אפשר כי בהקשר פלוני תטבול עבירה פלונית בקלון ובהקשר פלמוני לא יגע בה קלון. כך, למשל, לעניין יחסים שבינו-לבינה ספק אם יעלה מישהו בדעתו לומר כי עבירות שעבר מר פייגלין נגועות בקלון. ואולם בענייננו-שלנו, אין אנו מדברים ביחסים שבינו-לבינה. מדברים אנו ביחסים שבין אדם לרשות, בין אדם לשלטון, בין אדם למדינה, בין אדם לחברה שהוא חי בתוכה. על רקע זה נשפוט את מעשיו של מר פייגלין ובהקשר זה נכריע בשאלת הקלון. לשון אחר: נושא הקלון יוכרע בהקשר יחסו של אדם לשלטון ולחברה, ובהקשר מעשיהם ומחדליהם של פרנסי הציבור, של המנהיגים, של חברי בית המחוקקים, של הנמנים עם הגוף העליון במדינה. האם מעשים כמעשיו של מר פייגלין דבק בהם קלון בהקשרים אלה של אדם בחברה ושל מנהיגות?

15. אמרנו כי עיקר בענייננו הוא הפגם המוסרי שבמעשה העבירה, פגם מוסרי הצובע את העבירה בצבע הקלון. והנה, פגם מוסרי יכול שיהיה פגם מוסרי אישי - והוא ביחס בין אדם לחברו - או פגם מוסרי חברתי, והוא ביחס בין אדם לבין החברה הסובבת אותו. יש ששני פגמים אלה יהיו לאחדים ואולם לא בהכרח כך. אפשר שזה יהא לעצמו וזה יהא לעצמו. בעניינו של מר פייגלין מדברים אנו בעיקר בפגם מוסרי חברתי, במעשה קלון שבין מר פייגלין לבין החברה שבה הוא חי.

16. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כי אין לפרש את מעשיו של מר פייגלין - אותם מעשים שבגינם הורשע בדינו - אלא כקריאת תיגר חריפה - באומר ובמעשה - על מערכת השילטון הנבחרת ועל המישטר הדימוקרטי שכה גאים אנו בו. בהקשר זה לא מן המותר להזכיר את הנוסחה החוזרת ונשנית בחקיקת היסוד ולפיה מדינת ישראל היא מדינה ”יהודית ודימוקרטית”. מר פייגלין סירב לקבל על עצמו את הכרעת הממשלה שנבחרה באורח דימוקרטי, והחליט על כי הוא וחבריו יעשו כל שביכולתם - גם בניגוד לדין - לסכל החלטות שנתקבלו כדין. במעשיו ובפירסומים שפירסם פגע מר פייגלין באושיות הדימוקרטיה ובסדר החברתי התקין. מעשים כמעשיו של מר פייגלין חותרים תחת קיומה של החברה ולסופם הופכים הם מדינת חוק וסדר למדינה הנשלטת בידי מיליציות הנלחמות זו-בזו. מעשים אלה צבועים בצבע עז של קלון חברתי-מוסרי וגוררים הם אחריהם מסקנות הנדרשות על-פי דין. טענתו של מר פייגלין כי פעל ממניעים אידיאלוגיים וכי שיווה אך את טובת המדינה נגד עיניו, טענה זו אין בה ולא כלום. אדרבה: הטוען יכול שיטען כי הקלון הדבק במעשיו ובפירסומיו של מר פייגלין חריף מקלון הדבק בעבירה פלילית שאינה נעברת מטעמים אידיאולוגיים, ולו בשל הנזק האיום העלול להיגרם לחברה בכללה. על מעשיו ועל פירסומיו של מר פייגלין יכול האומר שיאמר: מי שמך? מי שמך שר ושופט על החברה בישראל? וכי בחר בך העם שעושה אתה מעשים שאתה עושה?

17. בפרשת עו”ד יוסף פנחס כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (בג”ץ 103/96, פ”ד נ (4) 309) אמרנו דברים אלה (שם, 326):

נבחר הציבור הינו שליח הציבור, וכאותו שליח-ציבור האומר להיות פה לקהל ומציג עצמו כעני ממעש, נרעש ונפחד, כן הוא נבחר הציבור: משלו אין לו ולא כלום וכל אשר ברשותו ובהחזקתו - משל הקהל והקהילה הוא. הגינות, יושר-לבב וטוהר-המידות הינם סימני-היכר מובהקים שניתן בנבחר ציבור ראוי-לשמו, ותכונות-נפש אלו הן עמוד-האש ועמוד-הענן שיוליכו את נבחר הציבור הדרך. רק כך יוכל פרנס לנהג כראוי קהילה שבחרה בו לנהגה, ורק כך יזכה נבחר הציבור באמון הקהל. וכולנו ידענו כי באין אמון של הקהילה במנהיגיה, ייפרע עם ותאבד ממלכה. וככל שנעלה במעלה המנהיגות כן נתבע ממנהיגי הקהילה ביתר כי יקרנו יושר ואמת.

ובהמשך (שם, 327):

נבחר הציבור שעבר עבירה פלילית חמורה - עבירה שיש עימה קלון - לא נעמידנו פרנס על הציבור, ואם הועמד פרנס וכשל - יסולק מכהונתו. ואמנם: כיצד יוכל אותו נבחר לשמש דוגמה ומופת לזולתו? כיצד יוכל לדרוש מזולתו את שלא דרש מעצמו? ואם לא ישמש דוגמה ומופת; אם לא יוכל לדרוש מהסרים למרותו את שאין הוא דורש מעצמו - מה דמות תהא למימשל ולמינהל הציבוריים? ומדוע ישאו קהל וקהילה בעוונו של מנהיגם ורע להם?

מנהיגי קהילה כי יעברו עבירות הנושאות עימהן קלון, לא תוכל החברה להמשיך ולשאתם. עבירות אלו חודרות אל תשתית החברה ומפוררות אותה, מבקעות הן את היסודות עליהם נשענים המימשל והמינהל הציבוריים.


אם אלה דברים ייאמרו על שליח ציבור שסרח, קל וחומר ייאמרו - ובקול גדול ייאמרו - על שליחי ציבור שמרדו במלכות. עבירות כעבירות שעבר מר פייגלין, עבירות הן שעליהן ייאמר כי ”חודרות [הן] אל תשתית החברה ומפוררות אותה, [כי] מבקעות הן את היסודות עליהם נשענים המימשל והמינהל הציבוריים.” אכן, מעשי עבירה כמעשיו של מר פייגלין, לו חלילה ירבו, עליהם ייאמר: בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. וכל מירקם החברה היה בוקה ומבוקה ומבולקה. עבירות שעבר מר פייגלין יש-ויש עימהן קלון; ויש עימהן קלון לא אך למי שמבקש להיבחר חבר הכנסת.

18. בשולי הדברים אוסיף ואומר עוד זאת: מדברי תגובתו של מר פייגלין למדתי לדעת כי ממשיך ועומד הוא על דעתו כי עשה אך הטוב והישר והראוי. רק כך אוכל לפרש את אמירתו בכתב התגובה, כי ”מבחינתו הסובייקטיבית של המשיב עצמו, ומבחינתו של ציבור תומכיו, הרי שעבירת ההמרדה בה הורשע המשיב בנסיבות בה בוצעה לא רק שאין עימה קלון אלא שיש בה גאון” (ההדגשה במקור - מ' ח'). כך סבר מר פייגלין לעת ביצוע העבירות. כך סובר הוא גם כהיום הזה. ואיש זה נעמידנו מנהיג עלינו, מורה דרך, מחוקק? עד היום, כמסתבר, אין מר פייגלין מבין את הרעה שהמיט על החברה במעשיו, שכן אחרת לא היה מוסיף עתה ומעלה טענות כטענות שהוא מעלה, ובלשונו בטיעוניו בכתב לפניי:

לא הכוונה לפגוע באינטרס הציבורי עמדה לנגד עיני המשיב [מר פייגלין], כי אם הכוונה ההפוכה - לשמור ולהגן על מה שהיה נראה לו, והסתבר שנראה לעשרות ומאות האלפים שהשתתפו במחאה אותה ארגן, כביצור מעמדם של האינטרסים הציבוריים האמיתיים של עם ישראל.

לא התנגשות בין רצונו של יחיד להתמרד כנגד השלטון על מנת לכבוש לעצמו ולמקורביו את השלטון ובין האינטרס הציבורי להגן עליו יש כאן, אלא התנגשות בין חופש הביטוי ומחאה של היחיד למען האינטרס הציבורי, לבין האינטרס הציבורי האחר לשמור על תקינות פעולתן של מערכות השלטון והמשטר.

(ההדגשה במקור - מ' ח')


בפרשת בקוש נ' מדינת ישראל (בש”פ 6834/93; לא פורסם) נאמרו דברים אלה:

מעשים כמעשי העורר, אם יימשכו וילכו, אך כפשע יהיה ביניהם לבין אנרכיה. שמירת חוק וסדר הינה תנאי מוקדם והכרחי לקיום חברה וממלכה, ובלעדי שלטונו של חוק והבטחתו של שלום הציבור, לא תיכון לא חברה ולא ממלכה. העורר במעשיו חתר עמוקות תחת עקרונות יסוד ומושכלות ראשונים לקיומה של חברה, וטיב מעשיו יענה בו כי עלול הוא לחזור על מעשיו בשנית.

נחזור על אותם דברים בענייננו-שלנו אף-הוא.

19. דבר אחרון: מר פייגלין הועמד לדין בצוותא-חדא עם מר בנימין אֵלון, אך משנבחר מר אֵלון להיותו חבר הכנסת וזכה בחסינות (דיונית), ביקש היועץ המשפטי לממשלה למוחקו מכתב האישום בלא שהוסיף וביקש להסיר את חסינותו. מר פייגלין מבקש להסתמך על אירועים אלה בטוענו שיש בהם כדי להוכיח כי לא דבק קלון במעשיו. שאם היה בהם קלון, כך טוען הוא, חזקה על היועץ המשפטי שהיה מבקש הסרת חסינות של חבר הכנסת בנימין אֵלון; ומשלא ביקש הסרת החסינות, אות וסימן הם שאין בהם במעשים ובפירסומים משום קלון.

טענה זו אין בה ממש. נסיבות אישומו של מר אֵלון לא נתבררו לי עד-תום, ומכל מקום נתקשיתי להבין מה עניינו של חבר כנסת אֵלון לעניינו של מר פייגלין אשר הורשע בדינו. שאלת הקלון להכרעת יושב-ראש ועדת הבחירות ניתנה, להכרעתו ולא להכרעת זולתו. ואם סבור היושב-ראש כי דבק קלון במעשיו של מר פייגלין - וזו היא אמנם דעתו - אישומיו של חבר הכנסת אֵלון ומחיקתו מכתב-האישום אינם מעיקרם לעניין.

20. סוף דבר: אני דוחה את בקשתו של מר פייגלין שאקבע כי העבירות שהורשע בהן, בנסיבות הענין, לא היה בהן משום קלון. שמו של מר פייגלין יימחק מרשימת המועמדים של רשימת ”הליכוד” בבחירות לכנסת. החלטתי זו תימסר לאלתר לחברי ועדת הבחירות המרכזית.




היום, י”ט בטבת תשס”ג (24.12.2002)


מישאל חשין
שופט בית-המשפט העליון
יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית
לכנסת השש-עשרה



(בח' – פמ 3-16, שטוטלנד, חזן ופייגלין)


©כל הזכויות שמורות, מדינת ישראל, 2002
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il