החלטות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית


החלטת השופט בעניין עתירה של חה”כ אופיר פינס ועוה”ד אמנון לורך נגד תנועת ”אהבת ישראל” וסיעת ש”ס

בפני כב' השופט מישאל חשין יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה

העותרים:
1. חה”כ אופיר פינס
2. עוה”ד אמנון לורך
העותרים 1 ו-2 ע”י עוה”ד אמנון לורך

נ ג ד

המשיבים:
1. תנועת ”אהבת ישראל”
2. יוסי כדורי
3. מאיר עמר
4. אילן עזרד, מזכ”ל
המשיבים 1 עד 4 ע”י עו”ד אשר שרביט
ומר אילן עזרד

5. סיעת ש”ס בכנסת
ע”י מר יהודה אבידן ועו”ד גלעד אזולאי

בקשה לצו מניעה

החלטה

כהוראת סעיף 17ב(א) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), תש”ט-1959 (חוק התעמולה), קנה יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת סמכות ליתן צו המונע ביצוע מעשה עבירה לפי פרק י”א לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ”ט-1969 (חוק הבחירות). פרק י”א זה שלחוק הבחירות עניינו עבירות למיניהן הנסבות על הליכי בחירות לכנסת, ובין עבירות אלו תימצא קבוצת עבירות הקרויה ”שחיתות ואיום”. קבוצת עבירות זו שוכנת בסעיף 122 שלחוק הבחירות ופיסקה (6) בקבוצה עניינה בלחשים, בשפת-רזים ובמעשי-קסם ומיסתורין למיניהם. וכלשון החוק:

שחיתות ואיום
122. ואלה דינם מאסר חמש שנים או קנס 20,000 לירות:
(1) …
(6) המשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע, בכלל או בעד רשימת מועמדים מסויימת, בדרך של השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה, או מתן קמיע; לעניין זה, ”קמיע” - לרבות כל חפץ שבעיני חלק מהציבור יש ביכולתו להיטיב או להרע עמו.


הנה-כי-כן, חוק הבחירות אוסר על שידולו של אדם להצביע בעד רשימת מועמדים מסויימת בדרך של השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה או מתן קמיע. כל העושה מעשה ממעשים אלה עובר עבירה ורשאי הוא יו”ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת למנוע אותו מעשות אותם מעשים.

2. העותרים שלפניי, חבר הכנסת אופיר פינס ועוה”ד אמנון לורך, טוענים כי המשיבים 1 עד 4 – תנועת ”אהבת ישראל”, מר יוסי כדורי, מר מאיר עמר ומר אילן עזרד (המשיבים) – מפיצים ברבים קמיע, וכי במעשה זה עוברים הם על לאו החרות בסעיף 122(6) שלחוק הבחירות. עתירתם היא, אפוא, היא כי אוציא צו ולפיו ייאסר על המשיבים להמשיך ולעבור עבירה שהם עוברים.

3. קראתי את המיסמכים שבעלי-הדין הניחו לפניי, והוספתי ושמעתי מפיהם טיעונים על-פה. עיינתי בכתובים והנה היא החלטתי.

4. בראשית הדברים אומַר, כי סיעת ש”ס בכנסת צויינה כמשיבה 5 לעתירה, ולטענת העותרים סיעת ש”ס היא אחד הגופים העושים בניגוד להוראת סעיף 122(6) שלחוק הבחירות. אלא שבמהלך חילופי הכתבים בין בעלי-הדין הסתבר כי סיעת ש”ס חפה ממעשים שהעותרים ייחסו לה, ועל-כן ביקשו העותרים למוחקה כמשיבה לעתירה. לא נידרש אפוא להלן אלא למשיבים 1 עד 4 בלבד.

5. ואשר לאותו קמיע. המדובר הוא בפיסת קרטון חלק, אורכה כ- 9 ס”מ ורוחבה כ- 5 ס”מ. על צידו האחד של הקרטון, בחלקו העליון, מודפסות המילים ”תנועת 'אהבת ישראל'”; בחלקו האמצעי מופיעה תמונה צבעונית של הרב כדורי; מעליה הכיתוב ”סגולה לשמירה מעין הרע ולהצלחה בפרנסה ולרפואה”; ומתחתיה הכיתוב ”גדול המקובלים הרב יצחק כדורי שליט”א”. מן העבר האחר של פיסת-הקרטון, בחלקה העליון, מופיעות המילים ”סגולה לשמירה”, ומתחתיהן, לכל האורך, תיבות-מיסתורין ומיסטיקה, תיבות-קסם, לחשי-השבעה וראשי-תיבות עמומים, הכל כמיטב מסורת הסמ”ך שבפרד”ס, תיבות שרק יודעי-ח”ן יודעים לפענח וצורתן צורת הכתיבה על קמיעות. בין השאר נפגוש באותו מקום בשטן, בקסטיאל, ברפאל ובסמנגלף. העותרים טוענים כי פיסת-קרטון זו קמיע היא, וכי על-אף האיסור שבחוק מפיצים אותה המשיבים ברבים. המשיבים מכחישים את דברי העותרים מכל-וכל, ומוסיפים וכופרים הם בטענתם שהמדובר הוא בקמיע. לטענתם של המשיבים, אין הם עוברים על חוק וממילא אין למנוע אותם מעשות את שהם עושים.


6. עד שנקרַב לבחינת ענייננו לגופו, ראוי כי נאמר מילים מספר על איסור זה שאנו מדברים בו. הוראת סעיף 122(6) שלחוק הבחירות לא היתה בחוק במקורו, בשנת תשי”ט-1959, אף לא בנוסח המשולב, במקורו, בשנת תשכ”ט-1969. הוראת-חוק זה נחקקה מגילות מגילות; בתחילה בתיקון מס' 24 לחוק הבחירות (בשנת תשנ”ב-1991), ולאחר מכן בחוק איסור שימוש בקמיעות בבחירות (תיקוני חקיקה), התש”ס-2000 (חוק הקמיעות). תכלית התיקון ברורה לעין-כל ואין היא צורכת לא פירושים ולא בירורים. תכלית החוק היא להבטיח כי הבוחר בבחירות לכנסת יטיל פתק לקלפי בהחליטו החלטה רציונלית – החלטה המייסדת עצמה על שיקולים מגופם של דברים – בלא שיהא מושפע מאמצעי-לחץ שונים שאינם מן העניין, ביניהם הרצון לזכות בברכה ובמזל טוב או, חלילה, להיפגע מקללה שתפגע בו. עמדתי על-כך בהחלטתי בתב”ע 11/01, 18/01 אופיר פינס-פז נ' סיעת ש”ס (קובץ ”החלטות והנחיות” מהבחירות לראשות הממשלה, תשס”א-2001, 114) באומרי דברים אלה (בעמ' 117):

אין צורך להתעמק במילותיה של הוראת סעיף 122(6) לחוק הבחירות עד שנדע ונבין את תכליתה, והרי התכלית גלויה על פניה. תכלית החוק היא, שהבוחרים יכריעו בדעתם עבור מי יצביעו ועבור מי לא יצביעו לאחר שישקלו בדעתם באורח חופשי ומושכל מיהו הראוי לדעתם כי יבחרו בו; כך הוא בבחירות לכנסת וכך הוא בבחירתו של מועמד לראשות הממשלה. בדרכו של אותו הלוך מחשבה, תכלית החוק היא למנוע תופעה בלתי-ראויה זו, שאנשים יצביעו או יימנעו מהצביע עבור מפלגה או עבור מועמד לראשות הממשלה בהיותם מושפעים על-ידי שיקולים שאינם ממין הענין או שיקולים בלתי ראויים אחרים.


חששות להצבעה בלתי רציונאלית נתעוררו כבר לפני שנים רבות. בפרשת נוסבכר נ' יו”ר ועדת הבחירות לכנסת השלישית (ע”ב 3/55, פ”ד ט(2) 1132) נדחתה בקשתה של רשימת מועמדים לזהות עצמה באמצעות האותיות ”לו”, ואמר על כך בית-המשפט העליון מפי ממלא מקום הנשיא, השופט שניאור זלמן חשין (בעמ' 1133):

האות הניתנת לרשימת מועמדים הוא סימן-היכר בלבד, ואין להשתמש באות שיש לה, כביכול, כוח מיסטי, כדי להשפיע בה על ההמונים. הכוח המושך והיסוד המשכנע את הבוחר, חייבים להיות האישים הנקובים ברשימה והמצע שהם מגישים, ואין להסיח את דעתו מן העיקר לאותיות פורחות העשויות, לפי אמונה עממית, לחולל פלאות. ...

אין אנו מוצאים דופי בהחלטת הוועדה המרכזית לאשר לרשימת המערערים ... את האותיות ”לז” תחת האותיות ”לו” שבחרו לה המערערים.


7. במהלך השנים נתגבר והלך השימוש באמצעים הקשורים לאמונה ולמיסתורין – ברכות, קללות, קמיעות וכיו”ב – לשיכנועם של בוחרים להצביע עבור מיפלגות מסויימות גם באין זהות-אינטרסים אמיתית בין אותן מיפלגות לבין הבוחרים. יושבי-ראש ועדות הבחירות לכנסת הגיבו על-כך מיידית, ונזכיר לעניין זה, במיוחד, החלטה שניתנה בתר”מ 153/98 שוש ערער נ' רשימת ש”ס בבחירות למועצת עירית נתניה (חוברת החלטות מהבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בנובמבר 1998, 128), בה אמר השופט אליהו מצא דברים אלה (בעמ' 134):

מבחינת הסיווג משתייך איסור זה לשורה של איסורים שמטרתם למנוע השפעה על תוצאות הבחירות באמצעים פסולים שונים. היכולת להשפיע על הבוחר בכוחות מאגיים הוכרה כאן כאמצעי פסול כזה … גם בקמיעות טמון, על-פי גישת המאמינים, כוח מאגי. בכך הודה גם בא-כוחה של סיעת ש”ס בירושלים במסגרת הדיון בתר”מ 94/98. בבקשו להבחין בין בקבוקי השמן לבין קמיעות ציין בא כוחה של ש”ס, כי ”קמיע להבדיל משמן מתקשר לנושא קללות וברכות, הואיל וחרותים עליו מימרות קבליסטיות אשר אינן נהירות להדיוט, שאינו מצוי ברזי הקבלה.


נוסיף כי החלטה זו ניתנה לפני שנחקק איסור הקמיעות. נזכור עוד את דברי השופט מצא בתר”מ 94/98 סיעת ”ירושלים עכשיו” בראשות ארנן יקותיאלי נ' מפלגת ש”ס (שם, 116, 123) כי בתעמולת בחירות רשאי ”המתמודד לדבר אל שכלו והגיונו של הבוחר בדברים נכוחים ובנימוקים משכנעים...” אך אסור לעשות שימוש באמצעים ”העלולים לשבש את דעתם של הבוחרים.” ראו עוד: מכתבו של יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט תאודור אור, אל באי-כוח הסיעות בכנסת ורשימות המועמדים, ותב”כ 28/14 סיעת מרצ נ' מפלגת ש”ס (נהלים והחלטות מהבחירות לכנסת ה-14 ולראש הממשלה, 1996, בעמ' 18 ו- 95). נוסיף ונזכור באותו הקשר את ההלכה שנקבעה בפרשת שמואל פלאטו-שרון נ' מדינת ישראל, ע”פ 71/83, פ”ד לח(2) 757.

8. על רקע תכלית זו שלהוראת סעיף 122(6) לחוק הבחירות, הבה ניפנה לבחינת טענותיהם של בעלי-הדין.

9. שאלה ראשה שבעלי-הדין נחלקו בה היתה, אם אותה פיסת-קרטון שתיארנו בדברינו למעלה, ”קמיע” יקורא לה. מהי אפוא ”קמיע”? ראשית לכל נזכור את דבר החוק עצמו, ולפיו ”קמיע” הוא ”לרבות כל חפץ שבעיני חלק מהציבור יש ביכולתו להיטיב או להרע עימו”. ואשר לפירושה של התיבה ”קמיע” בחיי היומיום אין לנו אלא להפנות לפירושי המילונים המקובלים. הנה-כי-כן, אבן-שושן במילונו מגדיר קמיע כך:

קָמֵיעַ – פֶּתֶק שֶׁל קְלָף אוֹ נְיָר שֶׁכְּתוּבָה עָלָיו כְּתֹבֶת-סְתָרִים, אוֹ כָּל עֶצֶם אַחֵר שֶׁלְפִי אֱמוּנַת הָעָם יֵשׁ בּוֹ סְגֻלּוֹת רְפוּאִיּוֹת אוֹ כֹּחַ שְׁמִירָה מִפְּנֵי מַזִּיקִים.

וכך אף מילון ספיר (א' אבניאון עורך, 1997):

קָמֵעַ – פֶּתק או לוּחית וכד' שכּתוּבים בּהם דִברֵי מִסתורין לִסגוּלה ולִרפוּאה או להַשבָּעת שֵדים וּמַזיקים ולשמירה נֶגד עֵין הרַע.


נקרא הגדרות אלו; נתבונן בפיסת-הקרטון שלפנינו; וידענו בבירור כי קמיע הוא המונח לפנינו. כך – בלא שמץ של היסוס או פקפוק. שאם פיסת-קרטון זו קמיע אין היא, קמיע מהו – לא ידעתי.

10. מוסיפים המשיבים וטוענים כי לא הפיצו את הקמיע. אכן, כך מסבירים הם, הודפסו ”כמה מאות” מן הקמיע; מיקצת מן הקמיעות חולקו ל”כמה וכמה” אנשים; אך טרם הוחלט אם להפיץ את הקמיעות ברבים.

טענה זו יפה היה לה שלא נטענה משנטענה; ומשנטענה – דינה דחייה. עובדה היא שהקמיע נתגלגל ובא לידי העותרים, ובנסיבות אלו הנטל על המשיבים הוטל להסביר ולפרש. אלא שהסברם לא היה הסבר ופירושם לא היה פירוש.

11. עוד טוענים המשיבים, כי האיסור שבסעיף 122(6) לחוק הבחירות אין עניינו אך בהפצת קמיע אלא בשידול אדם – דגש על שידול – להצביע בדרך של מתן קמיע; ובענייננו, כך מוסיפים הם טוענים, לא הוכח כל שידול.
צודקים המשיבים ברישה לדבריהם ואין הם צודקים בסיפה לטענתם. אכן כן: שידול הוא עיקר בעבירה, ובאין שידול אין עבירה; אלא שהשידול מתבקש מעצם הכיתוב על הקמיע, ולפיו תנועת ”אהבת ישראל” קושרת עצמה בעבותות אל הקמיע; שמא נאמר: הקמיע קושר עצמו בגופו אל תנועת ”אהבת ישראל”. כל הרואה והשומע יֵדַע ויבין, ומה לנו שנאריך בדברים.

12. אין ולא כלום בטענות המשיבים שאיסור כי אאסור על הפצת הקמיע, אפגע בעצם החלטתי זו ”בזכויות יסוד של חופש האמונה, חופש הפולחן וחופש הביטוי”, וכי אגרום ”להבחנה ואפליה בין מפלגות ולחוסר שוויון, ובמיוחד ביחס למפלגות בעלי מסר ואופי דתי רוחני ...”. נהפוך הוא; איסור על הפצת הקמיע איסור מחוייב המציאות הוא אם ברצוננו לעשות, ולו מעט, לטוהר הבחירות ולנקיונן.

13. נמצא לנו אפוא כי מדברים אנו בקמיע; כי המשיבים מפיצים קמיע זה ברבים; וכי משדלים הם אנשים להצביע למפלגת ”אהבת ישראל” על דרך מתן הקמיע. משנתקיימו כל יסודות אלה, ממילא הוכח – בראיות כמקובל בהליך מינהלי – כי המשיבים עברו עבירה על הוראת סעיף 122(6) לחוק הבחירות. משהוכח כך; ומשלא נמצא לי כל טעם טוב וראוי להחליט אחרת או להימנע מהחלטה, סבורני שחובה היא המוטלת עלי למנוע את המשך הפצתו של הקמיע בו מדובר או כל קמיע מכל סוג שהוא.

14. אני מחליט אפוא להיעתר לעותרים, ואני אוסר על המשיבים כלהלן: (1) להפיץ את הקמיע נושא הדיון בכל דרך או צורה; (2) להפיץ כל קמיע אחר מכל סוג או מין שהם; (3) לשדל אנשים להצביע עבור המשיבה מס' 1 בכל אחת מן הדרכים המנויות בסעיף 122(6) לחוק הבחירות או לעשות מעשה מן המעשים המנויים בפרק י”א לחוק הבחירות והעולה עבירה.



מישאל חשין
שופט בית-המשפט העליון
יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית
לכנסת השש-עשרה
(בח' – החלטה בתבכ 4-16)


©כל הזכויות שמורות, מדינת ישראל, 2002
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il